משהו מסנטה פה
מאת דנה סתוי
שליחה מתנדבת מטעם הסוכנות היהודית
לקהילת סנטה פה ותנועת החלוץ למרחב, ארגנטינה
"..וכך, המטבע הוטל, והתגלגל באוויר מצד אל צד; פעמים נחת ופניו כלפי מעלה, ופעמים כלפי מטה. האדם, אמת-המידה של הדברים כולם, הוא שמדבר כאן מגרוני ומספר במילים שלי את שראו עיני. ייתכן שמתוך עשר הטלות אפשריות של "עץ" ראיתי אני רק "פּאלי" אחד , ולהיפך. בהחלט ייתכן, ושום תירוץ לא יועיל; פי מספר את שאמרו לו עיני. האם היה מבטנו חפוז מדי, לא מקיף דיו, ולא תמיד מאוזן, ושיפוטינו חותכים מדי? יכול להיות. אבל זוהי הפרשנות שהעניקה מכונת-הכתיבה לאוסף הדחפים אשר הניעו את המקשים, ודחפים חולפים אלה היו ואינם. אין עוד את מי להאשים. האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, "אני", אינו אני. או לכל הפחות, אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי "אמריקה הגדולה" שלנו, שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי".
(ארנסטו צ'ה גווארה/דרום אמריקה באופנוע)
וכך אני מתחילה את סיפור השליחות שלי בארגנטינה, בידיעה גמורה שכל ניסיונותיי להביא אתכם עד לשם יתגלו לי כקשים מדי וכל רצונותיי להסביר לכם מה עבר עלי כישראלית , כיהודיה וכאדם במהלך שנתיים של שליחות מתנדבת בסנטה פה ,ארגנטינה אולי מסתכמים במשפט וחצי שאמר זאת לפני צ'ה גווארה :"אני" אינו אני .
או לכל הפחות ,אין זה אותו אני פנימי"
....השליחות הזו שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי.
אז סליחה שלא הצגתי את עצמי קודם. שמי דנה סתוי ונכון לשנתיים האחרונות בחיי הייתי שליחה מתנדבת מטעם הסוכנות היהודית לקהילת סנטה פה ותנועת הנוער הציונית "החלוץ למרחב".
תואר ארוך אני מודה ובטוחה שבין קוראי ישנם רבים שהיו בנעלי ומרוב תארים שכאלה חזרו עם פיצול אישיות.
לי אישית לקח זמן להבין מה תפקידי בפועל... אף אחד לא באמת יודע מה עושה שליח ?
מאיפה להתחיל ? מי נתן את ההוראה? מיהו האויב? ומה עושים במקרה של שליחות אמת?!
על אף השעות ביציאה וההמתנה לכרטיס הטיסה המיוחל (אני בטוחה שכרגע יש כמה מכם עם חיוך נוסטלגי על הפנים...)
הגעתי לסנטה פה עם הרבה רצון, הרבה אהבה ועם רשימת מילים מסבתא שלי שהזהירה אותי מלהשתמש בהם בפומבי כיוון והמשמעות שלהם בספרדית הארגנטינאית שונה – בהחלט שונה – מהספרדית האיספניולית.(ועל סיפורי הפדיחות נתעכב ביום אחר!)
אני זוכרת ששאלתי את השליח המלווה שלי בדרך מרוסריו לסנטה פה אלף שאלות כדי להיות יותר מוכנה לקהילה שמקבלת אותי ולנוער איתו אני אמורה לעבוד והוא, וולטר שמו ,הסתכל עלי ואמר:
"דנה ,אני לא מספר לך כלום..סומך עליך שתביני ותשפטי לבד."
ואני זוכרת שחשבתי לעצמי "איזה מין מלווה זה?" ואם ככה אני מתחילה אז הסוף שלי קרוב מאוד.
אבל כשהגענו לטרמינל האוטובוסים הבנתי מהר למה וולטר התכוון כיוון שגילית את הפער בין הישראליות שלי לבין החיים בתפוצות או פשוט הבנתי את סנטה פה, ארגנטינה.
הבנתי שעומד להמתין לנו הסוופרוייזר שלי שהוא גם הרב הקהילתי ובמונחי העולם שלי רב זה זקן וציצית וכיפה ושמירת נגיעה וכל החבילה שמרכיבה רב מן המניין. אבל כשירדתי מהאוטובוס חיכה לי איש ממושקף בשם דני עם סוודר וחולצה משובצת ועם חיוך מאוזן לאוזן שנתן לי חיבוק שלא השאיר מקום לשאלות. זו סנטה פה .
ובמהלך שנתיים גיליתי קהילה יהודית קטנה מורכבת מספרדים ואשכנזים, חוזרים בתשובה וחילונים גמורים, ציונים וכאלה שהעדיפו להתרחק ולשים את ישראל על אש קטנה.
וכולם, על אף השוני איכשהו מסתדרים ושומרים על עצמם מאוגדים למרות כל הסיכויים והקשיים שעומדים בפני קהילה יהודית בתפוצות. את זה לא ידעתי קודם .
מפגש או אירוע קהילתי היה בשבילי העתק מוקטן של ישראל שאני מכירה, פסיפס של אנשים כל כך שונים ולמרות זאת יש משהו שמחבר אותם ואני חיפשתי את המשהו הזה. חשבתי שאולי רק אולי אני אמצא את התשובה לדבק הזה שמחבר את הישראלים למרות כל מה שמפריד ביניהם.
ולא באתי עם פטיש, לא חשבתי שהשליחות שלי היא לנפץ מיתוסים ולשנות את המציאות שלהם כפי שהם מכירים אותה כל ימיהם.
כי הבנתי מהר שמטרה זו תוביל אותי לאבדון. יש קוד מסוים שצריך לנפץ בכניסה לשליחות. צריך לקרוא טוב טוב את הקהילה, את המסגרת או את האנשים עצמם איתם תעבוד ולדעת לסגל את עצמך בהתאם לצרכים לחסרים ולמה שאתה יכול להציע. וברגע שמיצבת את עצמך ואתה כבר בפנים, אז אפשר ליצור ולפתח ולהוסיף למה שכבר קיים. אז מרגישים את תחושת השליחות ואני, הצלחתי להבין שאני מציעה להם משהו ממני, מאוד ישראלי מאוד אישי שבא בלי אינטרסים או רצונות לזקוף זכויות ופרסים.
פתאום לעשות משהו מהלב ולראות שהם לא נשארים אדישים למאמץ ולרצון ונותנים בחזרה תמיכה ואהבה שלא השאירו אותי אדישה אליהם וחיברה אותי עמוק יותר ממה שציפיתי. במיוחד כשאני יודעת שלא ציפיתי לכלום וזכיתי בכל.
היום אני יודעת מה המשמעות של חיים יהודים מחוץ לישראל וזה עוזר לי להעריך את מה שעד לפני רגע היה לי מובן מאליו. הישראליות שלי שמורכבת ממנגל ,צבא ,טכסי יום זיכרון ופטישי יום עצמאות,
שקיות של שוקו ולחמנייה בקייטנה, וטיול לכנרת שלא יכול להיגמר בלי שנעצור בדרך לחומוס וטיול ג'יפים קטן. כל זה מרכיב את הישראליות שלי וכל היהדות שלי עד עכשיו הייתה מובנת מאליה כי אם אתה חי בארץ אתה יהודי. אין הרבה מה לדון בזה. אין צורך בשיחות נפש בארוחת שבת או בהליכה לכותל בראש חודש או בקשת תעודת כשרות בכל מסעדה.
אבל המסע הזה שחייב אותי לקרוא ולהוציא מהאינטרנט מידע על חגים ומועדים ולדעת איך קוראים לפרשת השבוע ולפתח דיונים ושיחות על יהדות ישראליות ומה שביניהם שלא יביישו אף בית מדרש חילוני.
כל זה הותיר אותי עם הרבה רעב לדעת יותר, לגלות יותר למרות המציאות שאליה חזרתי שגרמה לי לתהות האם אני השתניתי מבפנים וחברי שהותרתי בארץ נשארו אותו הדבר. הפער הזה או שיחזיר אותי אחורה או שיקדם אותי מבחינה אישית ויראה לי שבכל מקרה השליחות הזו לא הייתה לשווא.
ובכל זאת אני מפזמת לי בראש את שיר הילדות של כולנו "אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני..."
קשה לי למצוא מילים לסיכום ,אני מניחה שעד עכשיו אני מנסה להכיל את כל החוויות שעברתי ואת כל האנשים שעברו בדרכי והם יקרים לי מדי.
אני מניחה שאתם וודאי הייתם במצבי ולפחות מנחם אותי לדעת שיש חיים אחרי השליחות.
למרות שאצלנו במשלחת המתנדבת תמיד השתעשענו ברגעי הקושי במחשבה שכשמגיעים לארץ הולכים ישר ללמוד תואר ב"עיצוב המוצר" כיוון וזה התואר הכי רחוק מהחינוך ומהשליחות הזו בפועל.
אבל זה אנחנו ואני מקווה שכל אחד מכם מצא במילים שלי משהו ממנו.
יתכן שהשליחות שלי לא דומה או דומה מדי לרבים מכם אבל אני מקווה שאתם מבינים שבסופו של דבר זוהי הפרשנות שלי
והיא הפרשנות שהעניקה מכונת-הכתיבה לאוסף הדחפים אשר הניעו את המקשים, ודחפים חולפים אלה היו ואינם.
סנטה פה ואנשיה היו והינם חלק מחיי וממה שאני היום.
ולכל אלו שליווי את דרכי (אפילו לוולטר!)
גרמתם לי לפרוח וגרמתם לי לצמוח ועל כך אני מודה.
יש בי הרבה מכם .
ובימים בהם אני חוזרת לחיי ומתחילה מהתחלה,
מתרוצצת בין מסלול לימודים, חיפוש אחר עבודה טובה
ואתם וודאי יודעים את השאר..
נשארו לי רק מילים כדי לומר לכם תודה על ההקשבה
ולאלו היוצאים לשליחות אוטוטו (חכו לכרטיס טיסה...בסוף הוא מגיע..)
אני איתכם ומאחלת לכם הצלחה בדרך ושידעו להעריך אתכם ולהיות מוכנים עבורכם כפי שאתם מתכוננים עבורם.
ממני
דנה סתוי
"אני" אינו אני .
או לכל הפחות ,אין זה אותו אני "פנימי"
....השליחות הזו שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי.