מנחם בגין

(1913-1992)

עושה השלום הראשון

ראש הממשלה השישי, מנחם בגין, פרץ את חומת האיבה, שהקיפה את מדינת ישראל

מאז הקמתה, ועשה שלום עם מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר.

תקדים רב-חשיבות זה ביטא את ראשית ההכרה של העולם הערבי בזכות קיומה של

מדינת ישראל והיתווה את הדרך להסכמי השלום הבאים.

היתה זאת אירוניה של ההיסטוריה, שראש הממשלה הראשון, שעשה שלום עם מדינת

אויב לשעבר, לא היה נציג המחנה הציוני שנחשב מתון, אלא דווקא האיש, שבמשך

עשרות שנים נתפס כמנהיג קיצוני ושש לקרב. בגין, שעמד בראש המפלגה ששאפה

להחלת הריבונות הישראלית על כל ארץ-ישראל ההיסטורית, הסכים לא רק לנסיגה

מסיני, אלא גם לכינון אוטונומיה ל"ערביי ארץ-ישראל" (הפלשתינאים) למען

השגת השלום עם מצרים. במהלך זה הפתיע את יריביו הפוליטיים והדהים גם רבים

מתומכיו הנאמנים בתוך מפלגתו, שלא ציפו לשינוי כזה במדיניותו.

מנחם בגין נולד ב- 1913 בעיר ברסט ליטובסק (בריסק), שהייתה אז בתחום

רוסיה. אביו, מזכיר הקהילה היהודית במקום, היקנה לו חינוך יהודי ציוני.

את לימודיו השלים באוניברסיטת וארשה ובהיותו בן 22 קיבל תואר מוסמך

למשפטים.

בילדותו היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", וכבר אז נתגלה כשרונו

כנואם, היכול לרתק קהל גדול. בגיל 16 עבר לבית"ר, תנועת הנוער של

הציונות הרוויזיוניסטית, ועד מהרה נעשה אחד מראשיה בפולין. אם כי העריץ

את זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, לא היסס לחלוק עליו

בפומבי ולדרוש תגובה תקיפה יותר על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל. המחלוקת

לא פגעה ביחסיהם, ובגין מונה לנציב בית"ר בפולין - הסניף הגדול ביותר של

תנועתו - שהיו בו אז עשרות אלפי חברים. .

אחרי פלישת הצבא הגרמני לפולין ברחו בגין ואשתו הצעירה מוורשה לווילנה.

כאשר השתלט הצבא הסובייטי על האיזור, נעצר בגין ונידון לשמונה שנות מאסר

באשמת פעילות ציונית ושירות לאימפריאליזם הבריטי. כחצי שנה עבד עבודת-פרך

בתנאי קור קשים במחנה-כליאה על חוף הים הצפוני. עונשו קוצר הודות להסכם

בין סטאלין לממשלה הגולה של פולין, שלפיו שוחררו אסירים פולניים מהכלא

הסובייטי, והתגייסו לצבא הפולני החופשי כדי להילחם בגרמנים. כאזרח פולני

נמנה בגין עם האסירים המשוחררים שנעשו חיילים, ובאמצע 1942 הגיע עם

יחידתו לארץ. בזמן שירותו כאן שימש גם נציב בית"ר בארץ-ישראל. בסוף 1943

, לאחר ששוחרר מהצבא בדרגת טוראי, מונה למפקד אצ"ל (ארגון צבאי לאומי),

ארגון המחתרת מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית. ארגון זה לא קיבל את מרות

המוסדות הנבחרים של הישוב היהודי בארץ ופעולותיו סתרו את מדיניותם.

בארבע השנים, שבהן פיקד בגין על אצ"ל נתגלתה מנהיגותו הכריזמאטית. הוא

קיבל לידיו גוף שהיה במשבר, אירגן אותו מחדש, עודד את חבריו ובראשית 1944

 הודיע על מרד בשלטון האנגלי. בפיקודו גדל מספר החברים בארגון וגבר מאבקו

האלים באנגלים.

מבחנו הקשה ביותר כמפקד היה כאשר הנהגת היישוב הפעילה בסוף 1944 את

ארגון המחתרת הגדול שלה, ה"הגנה", כדי לבלום את פעולותיו העצמאיות של

אצ"ל. אנשי ה"הגנה" עצרו חברי אצ"ל, חקרו אותם, לעיתים, באלימות והסגירו

את מקצתם לידי המשטרה האנגלית. כאשר גברו באצ"ל הקולות, שדרשו להגיב על

כך במעשי תגמול, ציווה בגין על אנשיו לנהוג באיפוק והם נשמעו לו.

כך נהג בגין גם בפרשת "אלטלנה", אונייה נושאת נשק, שהביא אצ"ל לארץ ביוני

8491. הממשלה בראשות דוד בן-גוריון הורתה למסור את כל הנשק לידי צה"ל.

כאשר הציות לפקודה התעכב בגלל סיבות שונות, הפגיזו חיילי צה"ל את הספינה

ופרצה בה דליקה. בגין, שעלה לפני כן על סיפון "אלטלנה", אסר על אנשיו

להגיב באופן שיחריף את העימות. בשני אירועים אלה מנע בגין מלחמת-אחים.

בקיץ 8491, אחרי התפרקות אצ"ל וגיוס אנשיו לצה"ל, הקים בגין מפלגה חדשה,

"חירות", שהיתה היורשת הפוליטית של אצ"ל ושל המפלגה הרוויזיוניסטית.

"חירות" בראשותו זכתה ב- 14 נציגים בכנסת הראשונה, וכעבור עשר שנים

הגיעה לשיא כוחה - 17 חברי כנסת. בגין ידע, שמפלגתו לבדה לא תוכל לזכות

בשלטון.

לכן ראה צורך להגדיל את המסגרת הפוליטית שהוא מנהיג באמצעות איחוד עם

מפלגות אחרות - בתחילה עם הליברלים ואחר-כך עם קבוצות קטנות נוספות,

שהקימו יחד את הליכוד. בכהונתו רבת-השנים בכנסת התבלט בגין כאחד מטובי

הנואמים והפולמוסנים. את כשרונו להלהיב המונים הפגין לא אחת בנאומיו

בכיכרות הערים. הוא תקף בחריפות את השלטון בראשות מפלגת פועלי ארץ ישראל

(מפא"י) ואת מדיניותו, אבל מאז הקמת המדינה היה נאמן לעקרונות הדמוקרטיה

ולשלטון החוק ודרש לצמצם את סמכויות הרשויות ולהגן על זכויות האזרח

באמצעות חוקה כתובה.

על עמדות דמוקרטיות וליברליות אלה הטילה צל פעולת מחאה, שהיה אחראי לה ב-

2591. כאשר הממשלה ביקשה את אישור הכנסת לעקרון קבלת שילומים (פיצויים)

מגרמניה בעד נכסים של יהודים שהשמידה בשואה, אירגן בגין הפגנה סוערת ליד

הכנסת. הוא הוקיע את הכוונה לקבל כסף מגרמניה, מפני שהדבר יתפרש, לדעתו,

כמחילה על פשעיה שאין להם כפרה. בנאום לפני משתתפי ההפגנה קרא להתנגדות

אלימה למדיניות הממשלה.

המפגינים ניסו לפרוץ לכנסת, השליכו אבנים על הבניין וגרמו לפציעתם של

עשרות שוטרים. אירוע זה שימש אסכמתה לטוענים, כי בגין ומפלגתו מסכנים את

המשטר הדמוקרטי. במשך זמן רב פסלו ראשי מפא"י את חירות ואת מנהיגה

כשותפים אפשריים לשלטון.

צירופו של בגין כשר בלי תיק לממשלה באווירת המשבר ערב מלחמת ששת הימים שם

קץ לחרם הפוליטי שהוטל עליו ועל מפלגתו. כעבור שלוש שנים פרש מהממשלה,

מפני שהסכימה לקבל תוכנית אמריקאית להסדר מדיני , שהיתה מבוססת על נסיגה

ביהודה ובשומרון.

בבחירות ב- 1977 גבר הליכוד בראשות בגין על המערך (איחוד מפלגות

הפועלים), ובפעם הראשונה מאז הקמת המדינה עבר השלטון לידי נציג של מחנה

הימין. בגין יכול היה להרכיב ממשלה הודות לתמיכת המפלגות הדתיות, ובעיקר

המפלגה הדתית לאומית, שבעבר היתה בעלת-ברית של מפא"י בגילגוליה השונים.

הדתיים תמכו בבגין לא רק בגלל שיקולים מדיניים ומפלגתיים, אלא גם בגלל

זיקתו למסורת. כאשר הודה לאלוהים על נצחונו בבחירות, או כאשר חבש כיפה

שחורה וציטט פסוקי תנ"ך, לא היו אלה סתם מחוות, אלא היה בהן ביטוי כן

לרגש דתי אמיתי.

בשנותיו הראשונות כראש-ממשלה הקדיש בגין את עיקר מאמציו להשגת הסכם השלום

עם מצרים ולביצועו. ההסכם עורר ביקורת חריפה בקרב מקצת מתומכיו הוותיקים.

הסכמתו לפנות את סיני, לרבות כל היישובים והבסיסים הצבאיים, ולהקים

אוטונומיה לתושבים הפלשתינאים, סתרה את המדיניות שהטיף לה בעבר. אמנם,

בגין הבחין בין סיני ורמת הגולן לבין יהודה, שומרון ועזה. בסיני ובגולן

לא ראה חלק המולדת היהודית, ולכן היה מוכן להתפשר עליהם למען שלום. ואילו

יהודה, שומרון ועזה היו בעיניו חבלי מולדת, שלפי השקפתו הרוויזיוניסטית

עליהם להיות בריבונות ישראל.

בכל זאת קיטרגו אחדים מנאמני תנוע ו על ההסכם בגלל החשש שהאוטונומיה

המוגלבת לפלשתינאים תיהפך ברבות הימים, ובניגוד לכוונתו של בגין, למדינה

פלשתינאית עצמאית. אולם בסופו של דבר אושר ההסכם בכנסת ברוב מכריע. רוב

אנשי מחנהו תמכו בו מתוך הוקרה למנהיגותו, לפעילותו במחתרת ולתדמיתו כאיש

ציבור הגון ובעל רמת חיים צנועה . אל התומכים בהסכם הצטרפו נציגי

האופוזיציה ממחנה השמאל. לכן נאמר, כי בגין כראש ממשלה עשה הסכם, שבגין

כמנהיג האופוזיציה היה מסכל. פרס נובל לשלום, שניתן לו ולנשיא מצרים

אנואר סאדאת, ביטא את ההוקרה של הקהילייה הבין-לאומית לשני האישים, שגברו

על ההתנגדות הפנימית בארצותיהם ואימצו את הסיסמה - "לא עוד מלחמה".

בגין האמין, כי השלום עם מצרים יאפשר לו לחזק את אחיזתה של המדינה

ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, שהם חלק מארץ-ישראל ההיסטורית. לצורך זה אף

האיץ את קצב הקמת הישובים החדשים בשטחים אלה, כפי שהבטיח במערכת הבחירות.

באותו זמן גדל שיעור האינפלציה השנתי והגיע ליותר מ- 130 אחוזים, וענפי

משק עמדו על סף התמוטטות. שינוי במדיניות הכלכלית, שהתבטא בהפחתת מיסים

ומכסים ובמתן תוספות שכר, שיפר את מצב הרוח של הציבור ושיכנע רבים, כי

בגין מקיים גם את הבטחתו להיטיב עם העם.

לשיפור תדמית הממשלה תרם גם המבצע הנועז של מטוסי חיל האוויר, שפוצצו את

הכור הגרעיני בבגדאד ושיבשו לזמן רב את תוכניתה של עיראק לייצר נשק

גרעיני. נכונות החלטתו של בגין להרוס את הכור, הוכחה לדעת רבים, בדיעבד,

כאשר עיראק שיגרה במלחמת המפרץ ב- 1991 טילים, שפגעו במרכזי אוכלוסיה

בארץ. בבחירות שהקיימו ביוני 1891, ימים אחדים אחר הפצצת הכור, שוב גבר

הליכוד ובגין הרכיב ממשלה בראשותו.

 ממשלתו השנייה של בגין עמדה בסימן המלחמה בלבנון, שהתחילה ביוני 1982

כמבצע צבאי קצר ומוגבל והפכה בהדרגה להסתבכות צבאית ממושכת ורבת-קורבנות.

ההתנגדות למלחמה התפשטה בחוגים רחבים, והורים שכולים הפגינו ליד ביתו של

ראש-הממשלה. הביקורת על הממשלה גברה אחרי הטבח, שביצעו לוחמים לבנוניים

נוצריים, בעלי בריתה של ישראל, במחנות פליטים פלשתינאים ליד ביירות.

אירועים אלה דיכאו את רוחו של בגין שסבל ממחלת לב ומחולשה גופנית.

תיפקודו כראש ממשלה נפגע והוא מיעט להופיע בפומבי. בסוף אוגוסט 1983

הפתיע בהודעתו על כוונתו להתפטר. "אינני יכול עוד" - כך אמר ולא פירש את

נימוקיו. הנסיונות לשכנעו לחזור בו לא הועילו ובגין פרש מתפקידו אחרי

שמרכז מפלגתו בחר ביצחק שמיר כיורשו.

מאז ועד יום מותו ב- 1992 הסתגר בגין בביתו ויצא ממנו רק לצורך טיפול

רפואי וכדי לעלות על קבר אשתו האהובה בימי השנה למותה.

שש שנים עמד בגין בראש הממשלה ובדרך כלל זכה לפופולאריות רבה, גם כאשר

החריפו החיכוכים בין שריו. עלייתו לשלטון סימנה את סוף ההגמוניה של מחנה

השמאל במדינה וברוב התקופה שחלפה מאז ועד היום עמד נציג הליכוד בראש

הממשלה. בגין נושא באחריות למלחמת לבנון, שפילגה את החברה הישראלית

והותירה בה צלקות. אבל אין בכך כדי להאפיל על הישגו ההיסטורי - השלום עם

מצרים.