יצחק בן צבי

(1963-1884)

ממנהיגי היישוב, היסטוריון, הנשיא השני של מדינת ישראל

יצחק בן-צבי נולד בשנת 1884 בעיר פולטבה שבאוקראינה, כבן בכור למשפחה יהודית

מסורתית וציונית. אביו, צבי שימשלביץ' (שמשי) היה סופר ונצר לשושלת רבנים

ידועה. בשנותיו הראושונות למד בן-צבי ב"חדר", ומאוחר יותר המשיך ללימודים

בגימנסיה פולטבה.

בשנת 1905 התקבל בן-צבי ללימודים באוניברסיטת קייב, אולם לימודיו נקטעו בשל

השביתה הכללית שפרצה באותה שנה. השביתה והתפשטות גל הפוגרומים בעקבותיה, הביאו

את בן-צבי להצטרף לקבוצות "ההגנה העצמית" היהודיות שהתארגנו בדרום רוסיה.

שנה לאחר מכן ייסד בן-צבי, יחד עם ידידו בר בורכוב, את מפלגת "פועלי ציון"

במחוז פולטבה ומאוחר יותר היה פעיל בהכנת תכנית היסוד של "פועלי ציון" ברוסיה

כולה.

בשנת 1907 עלה בן-צבי לארץ ישראל , ובאותה שנה היה הציר לקונגרס הציוני ה- 8

בהאג מטעם מפלגת "פועלי ציון". באותה שנה גם ייסד את ארגון ההגנה העצמית "בר-גיורא"

ושנתיים מאוחר יותר, ב-1909, נמנה עם מייסדי ארגון "השומר". בייסוד ארגון

"השומר" היתה פעילה גם רחל ינאית, שנישאה לבן-צבי בשנת 1918.

בשנת 1910 ייסד בן-צבי, בסיועה של רחל ינאית ופעילים נוספים, את כתב העת העברי

הראשון של תנועת העבודה, "האחדות".

בשנת 1912 יצא עם ידידיו למפלגת העבודה, ישראל שוחט ודוד בן-גוריון, ללמוד

משפטים בקושטא (כיום איסטנבול), כדי להכשיר את עצמו לפעילות פוליטית-פרלמנטרית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חזרו השלושה ארצה. השלטונות העותמאנים החלו ברדיפת

הציונים, ובשנת 1915 נסגר כתב העת "האחדות", ובן-צבי נלקח למאסר. הוא גורש

מהארץ, יחד עם דוד בן-גוריון, והשניים נסעו לניו-יורק, בה ייסדו את תנועת

"החלוץ" באמריקה. הם הקימו לתנועה סניפים רבים בכל רחבי המדינה.

בשנת 1918 חזרו בן-צבי ובן-גוריון לארץ כראשוני המתנדבים לגדוד העברי בצבא

הבריטי. בשנת 1919 נערכה ועידת הייסוד של מפלגת "אחדות העבודה" ובן-צבי נבחר

לחבר מרכז המפלגה ושנה לאחר מכן לחבר הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית.

משנת 1920 היה חבר גם בארגון "ההגנה".

במהלך שנות ה- 20 השתתף בן-צבי כציר בכל הקונגרסים הציוניים. בשנת 1925 הוא

נסע יחד עם בן-גוריון וחיים ארלוזורוב בועידת פועלי האימפריה הבריטית. בשנת

1927 נבחר כחבר מועצת העיר ירושלים, אשר ליישוב היהודי בה הקדיש חלק ניכר

מזמנו. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) עזב את העירייה במחאה, אך בשנת 1934 נבחר

שוב לכהן במועצה.

בשנת 1930 היה בן-צבי שותף לאיחוד מפלגת "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר".

המפלגה המאוחדת נקראה "מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) ובן-צבי היה חבר בה.

בשנת 1931 הקים בן-צבי את "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח", שנקרא כיום מכון

בן-צבי.

לאחר הקמת המדינה נבחר בן-צבי לחבר כנסת מטעם מפא"י, וכיהן בתפקיד בכנסת הראשונה

(1949) והשנייה (1952). בסוף שנת 1952, לאחר מותו של הנשיא הראשון חיים וייצמן,

נבחר בן-צבי לשמש כנשיא המדינה. הוא התפטר מחברותו בכנסת, והעביר את בית הנשיא

לירושלים. בשנת 1957 נבחר בן-צבי לכהונה שנייה כנשיא, ובשנת 1962 לכהונה שלישית.

בימי כהונתו כנשיא היה ביתו פתוח לכל בית ישראל, בני כל העדות והדתות.

בן-צבי נודע בצניעותו ופשטותו, והיה אדם נעים הליכות. לאורך השנים הרבה לעסוק

בתולדות ארץ ישראל ועדות ישראל, כיתות יהודיות ושבטי ישראל. מחקריו בנושאים

אלה קובצו כל כרכים- 20, והוא פרסם גם ספרים רבים, וביניהם "פועלי ציון בעלייה

השנייה", "זיכרונות ורשומות", "נידחי ישראל" ועוד.

 בן-צבי כיהן כנשיא מדינת ישראל עד ליום מותו בחודש אפריל 1963.