חיים וייצמן

(1874-1952)

מדען, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.

חיים וייצמן נולד בעיירה מוטילי שליד פינסק, בתחום המושב שברוסיה הלבנה,

הבן השלישי במשפחה בת 15 ילדים. וייצמן למד ב"חדר" ובהיותו בן 11 החל

ללמוד בגימנסיה רוסית בפינסק. אביו, שהיה סוחר עצים, שלח אותו ללמוד

כימיה באוניברסיטאות בגרמניה ובשוייץ. בשנת 1899 קיבל תואר ד"ר לכימיה.

ב 1901 נתמנה מרצה לכימיה באוניברסיטת ג'נבה וב 1904 מרצה בכיר

באוניברסיטת מנצ'סטר.

נטיותיו הציוניות של וייצמן ניכרו כבר מגיל צעיר. מהקונגרס השני ואילך

היה מהדמויות הבולטות של התנועה הציונית. ב 1901 הקימו וייצמן וחבריו

את "הסיעה הדמוקרטית" בתנועה הציונית (ראה קונגרסים ציוניים). בקונגרס

ה 6 בבאזל, ב 3091, היה בין המתנגדים לתכנית אוגנדה (ראה קונגרסים

ציוניים). בקונגרס הציוני ה 8 ב 7091, אימצה התנועה הציונית רקו

פעולה את "הציונית הסינתטית", בה דגל וייצמן (ראה קונגרסים ציוניים).

ימיו הגדולים של וייצמן היו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ככימאי סייע

למאמץ המלחמתי הבריטי ואף פיתח תהליך חדש וחשוב לייצורו של אצטון תרכובת

כימית המשמשת בייצור חומר נפץ. הציוני נלהב עסק בפעילות דיפלומטית ענפה,

שמטרתה הייתה לקרב את עניין המדינה היהודית ללב אנשי שלטון ועיתונאים

בריטים. מאמציו של וייצמן הוכתרו בהצלחה מלאה ב 2 בנובמבר 1917

כשממשלת בריטניה נתנה ביטוי רשמי אוהד למטרות הציונות ב "הצהרת בלפור".

ב 1918 נשלח וייצמן לארץ ישראל בראש ועדה, בתור יועץ לתכניות התיישבות

ופיתוח הארץ. באותו זמן הניח את היסודות לאוניברסיטה העברית בירושלים.

שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1952, השתתף בפתיחה הרשמית של האוניברסיטה בהר

הצופים. ביוני 1918 נפגש בעקבה עם האמיר פייסל, מנהיגה המוכר של התנועה

הלאומית הערבית, במטרה לגייס את תמיכתו של פייסל בציונות ובמטרותיה בארץ

ישראל (ראה הגנה ומאבק הסכסוך הערבי ישראלי). בועידה הציונית

בלונדון, בשנת 0291, נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וכיהן

בתפקיד זה, למעט בין השנים 1931 1935, עד שנת 1946. בשנת 1929 ארגן את

הסוכנות היהודית.

ב 1922 קיבל וייצמן בהסתייגות את "הספר הלבן" של צ'רצ'יל(ראה המנדט

הבריטי). לאחר פרסום "הספר הלבן" של פאספילד, בשנת 1930, התפטר וייצמן

מתפקידו וחזר בו רק כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת

אוהדת לרעיון הציוני (ראה המנדט הבריטי).

בשנת 1931 לא נבחר וייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית (ראה קונגרסים ציוניים

נקונגרס ה 17). במהלך 4 השנים הבאות הרבה לעסוק בתחום המדע, אך לא זנח

את הפעילות הציבורית. הוא נסע לארצות הברית ולדרום אפריקה במטרה לגייס

כספים וכן פעל למען הצלת הפליטים היהודים מאירופה. בראשית שנות ה 30

הניח את היסודות ל"מכון דניאל זיו" ברחובות, שהיה בשנת 1949 ל"מכון

וייצמן למדע". ב 1937 בנה את ביתו ברחובות.

בשנת 1935 חזר וייצמן לכהונת נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב 1936

העיד בפני "ועדת פיל" (ראה המנדט הבריטי). ב 1939 תקף בחריפות את

"הספר הלבן" של מקדונלד (ראה המנדט הבריטי). במלחמת העולם השנייה פעל

להקמתן של יחידות צבא עבריות בצבא הבריטי (ראה הגנה ומאבק הבריגדה

היהודית) ותרם לבריטים ולאמריקאים מיכולתו המדעית למען המאמץ המלחמתי.

לאחר המלחמה, כשממשלת הלייבור נסוגה מהבטחותיה הפרו-ציוניות, שהבטיחה טרם

היבחרה, בא הקץ למעמדו של וייצמן כמנהיג התנועה הציונית. בקונגרס הציוני

ה 22, שנערך ב- 1946, וייצמן לא נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית והתפקיד

נשאר בלתי מאויש.

למרות שוייצמן לא מילא יותר תפקיד רשמי בתנועה הציונית, הוא המשיך להיות

דוברה הראשי. ב 1947 התייצב לפני הועדה המיוחדת של האו"מ בעניין אץ

ישראל. מספר חדשים לאחר מכן נאם בפני העצרת הכללית של האו"מ. וייצמן

היה הארכיטקט הראשי של שני הישגים מדיניים משמעותיים: הכללת הנגב בתחומי

המדינה היהודית והכרתה של ארה"ב במדינת ישראל.

ב 17 במאי 1948 נבחר וייצמן לנשיא המועצה הזמנית של המדינה, וב

16.2.1949 בחרה בו הכנסת הראשונה לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. ב 9

בנובמבר 1952 נפטר לאחר מחלה ממושכת ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו

ברחובות. וייצמן הותיר אחריו אישה , ורה, ובן, בנימין. בנו הצעיר,

מיכאל, נהרג בפעילות צבאית במלחמת העולם השניה. כתביו כוללים ספר

אוטוביוגרפי "מסה ומעש" שתורגם למספר שפות.