לוי אשכול

1895-  1969

איש העשיה והפשרות

הניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה הושג בתקופת כהונתו של ראש

הממשלה, לוי אשכול. בשישה ימים בחודש יוני 1967 היכה צה"ל את צבאות

מצרים, ירדן וסוריה וכבש את חצי האי סיני, את יהודה ושומרון עד לנהר

הירדן ואת רמת הגולן. כאשר מונה אשכול לראש הממשלה השלישי ולשר הביטחון

קשה היה לשער, כי דווקא איש מתון וזהיר זה, שלא שש לקרב, ירחיב את גבולות

המדינה לממדים גדולים יותר מאלה של ממלכת דוד ושלמה.

לצערו הרב, לא ראשו הוא שעוטר בזר הניצחון. משבר פנימי קשה, שפרץ ערב

המלחמה, אילץ את אשכול לוותר על תיק הביטחון ולהפקידו בידי מי שהיה

רמטכ"ל מהולל, רב-אלוף (מיל.) משה דיין. לכן זכה דיין בתהילה, אם כי

אשכול היה האחראי להקצאת המשאבים הדרושים להתעצמות צה"ל ולהבטחת יתרונו

על צבאות ערב. רבים סבורים, שתוצאות המלחמה לא היו משתנות, אילו היה

ממשיך לכהן כשר הביטחון.

לוי שקולניק (לימים אשכול), יליד אוראטובו שברוסיה, למד בחדר ובגימנסיה

בווילנה ובנעוריו הצטרף לתנועה הציונית. ב- 1914, בהיותו בן 19, עלה

לארץ ועבד שנים מספר כפועל חקלאי וכשומר. להבדיל ממנהיגי פועלים אחרים,

שלא הצטיינו במלאכת כפיים, היה אשכול אחד מטובי האוחזים בטורייה בעבודת

הפרדס.

בסוף מלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי, שהוקם בארץ במסגרת הצבא

האנגלי.

כחבר במפלגת פועלים, שדגלה בשיוויון ובשיתוף, לקח חלק ב- 1920 בייסוד

הקבוצה דגניה ב' ושנים רבות נמנה עם חבריה. הצלחתו כגזבר הקבוצה סללה את

דרכו למילוי תפקידים כלכליים ומינהליים בכירים במוסדות הסתדרות העובדים.

ב- 1937 יזם את הקמת "מקורות", החברה לפיתוח משאבי המים בארץ, וניהל

אותה כ- 15 שנים.

מסוף שנות ה- 30 ועד הקמת צה"ל היה חבר המפקדה הארצית של "ההגנה", עסק

ברכישת נשק ובענייני כספים ולמעשה היה שר האוצר של הארגון. במלחמת

העצמאות עבד לימינו של בן-גוריון במשרד הביטחון וב- 1949 מונה לחבר

הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה שלה להתיישבות חקלאית. בתפקיד זה היה

אחראי להקמת כ- 370 יישובים חדשים, שבהם נקלטו המוני העולים לארץ בראשית

שנות ה-50 .

תקופה קצרה כיהן אשכול כשר החקלאות והפיתוח וב- 1952 מונה לשר האוצר

והוסיף לעמוד בראש המחלקה להתיישבות. בשני תפקידים אלה, שאותם מילא יותר

מעשר שנים, עיצב את דמות המשק ובמידה רבה גם את מפת ההתיישבות. בהדרגה

התחזק מעמדו של אשכול בציבור, בעיקר הודות ליכולתו לתווך ולגבש הסכמה בין

קבוצות ואישים יריבים. טבעי היה, שבן-גוריון המליץ עליו כיורשו והוא אכן

נבחר במקומו ב- 1963 לראש ממשלה ולשר ביטחון. אשכול היה היחיד עד היום,

שהגיע למשרה הרמה הודות לפעילות בתחום המשקי, ולא בתחומי החוץ והביטחון.

אשכול היה מתומכיו הנאמנים של בן-גוריון ובתחילה הציג את ממשלתו כממשלת

המשך. אבל עד מהרה התבלט ההבדל בין קודמו לבינו בסגנון שבו ניהל את

ענייני המדינה וגם במגמות מדיניותו. בניגוד לבן-גוריון, המנהיג התקיף

והתובעני, היה אשכול איש של פשרות, שהעדיף פיוס על עימות. הוא נהג להפיג

מתחים במילה טובה, במשל עממי, באימרה באידיש ויותר מכל בחוש הומור שופע

שהתברך בו. את פשרנותו נימק בכך, שהיא תמיד בעלת אופי טקטי ולעולם איננו

מוותר על השגת מטרתו העיקרית. עם זאת ידע להתבדח על נטייתו לפשרה. בתשובה

לשאלה אם הוא רוצה לשתות תה או קפה אמר בחיוך: חצי תה, חצי קפה.

דרך הפשרה של אשכול סייעה לו להקהות ניגודים ולהחליש גורמי מתח ושנאה

במדינה. בתחילת 1964 נענה לדרישת חסידי המנהיג הציוני הרוויזיוניסטי,

זאב ז'בוטינסקי, לקיים את צוואתו, שבה הורה להעלות את עצמותיו לארץ על

סמך החלטה של ממשלת המדינה היהודית העתידה לקום. בן-גוריון דחה, בשעתו,

דרישה זאת, אולי מפני שלא רצה להרים את קרנו של האיש, שהיה יריב גדול של

תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית. הודות לאשכול אישרה הממשלה את

ההחלטה הדרושה, ועצמותיהם של המנהיג הציוני ושל אשתו נטמנו בטקס ממלכתי

בהר הרצל בירושלים. אשכול ניטרל סיבה נוספת למתיחות במדינה כאשר ביטל את

המימשל הצבאי, שהוקם במלחמת העצמאות ושהגביל את זכויות האזרחים הערביים.

על אף תמיכתו רבת השנים בבן-גוריון ונטייתו האישית להימנע מעימותים, נקלע

אשכול, שלא ברצונו, למחלוקת קשה ומרה עם קודמו הגדול, בעיקר בעניין הדרך

הנכונה לטיפול בספיחי פרשת רשת הריגול הישראלית, שנתגלתה במצרים ב- 1954.

בן-גוריון רגז גם על מהלכים אחרים של אשכול, החל בקבורת ז'בוטינסקי

בארץ, וכלה בהאטת הפיתוח הגרעיני ובהקפאת המאבק העקרוני של מפלגתם (מפלגת

פועלי ארץ-ישראל) לשינוי שיטת הבחירות. במאבק הפנימי גבר אשכול והביא

בסופו של דבר להוצאת בן-גוריון מהמפלגה.

חמש שנים כיהן אשכול כראש ממשלה ובארבע מהן שימש גם שר ביטחון. בתקופת

כהונתו

עשה רבות לפיתוח המשק ולחיזוק צה"ל. מתוך הבנת השינויים הצפויים בזירה

הבין-לאומית פעל להעברת מרכז הכובד של מדיניות החוץ הישראלית מצרפת

לארצות-הברית. להצלחת המהלך הזה תרמו הקשרים האישיים הטובים, שקשר אשכול

בעת ביקור בארצות-הברית עם נשיאה, לינדון ג'ונסון. כך מנע אשכול את הנזק

שהיה צפוי למדינה בגלל הפסקת משלוחי הנשק מצרפת. מאז ועד היום נעשתה

ארצות-הברית ספקית הנשק הגדולה של ישראל ובהדרגה גם משענתה המדינית

והכלכלית העיקרית.

המשבר הכלכלי, שפרץ ב- 1966, פגע קשה בציבור רחב ועירער את מעמדו של ראש

הממשלה. נראה היה, שאין הוא מצליח לחלץ את המשק מן המצוקה, ותחושה של חשש

ודאגה פשטה בארץ. באווירה קשה זאת החמיר גם מצב הביטחון בכל גבולות

ישראל. כניסת צבא מצרי לסיני וחסימת השייט לנמל אילת קירבו את האיזור אל

סף מלחמה. הממשלה השתדלה לגייס את תמיכת ארצות-הברית ומדינות אחרות

להחזרת המצב לקדמותו, אך לא קיבלה תשובות מספקות לבקשותיה. דווקא כאשר

גדלה החרדה הצטייר אשכול כמנהיג חלש והססן, המתקשה להתמודד עם האיום

הצבאי על ישראל ואיננו מסוגל לנסוך ביטחון בליבות האזרחים. את הדאגה

הגביר ה"גמגום" של אשכול בזמן שקרא ברדיו הודעה לאומה, שלא הספיק ללמוד

אותה מראש. הוא לא פיענח מילה לא ברורה ושאל את עוזרו בלחש מה כתוב שם.

המלמול הזה נקלט במיקרופון ונתפס כגמגום, המעיד על הססנות כביכול.

כדי לעודד את רוחו הנכאה של העם הסכים אשכול, בלחצם של אנשי ציבור מכל

המפלגות וכלי-התקשורת, להרחיב את ממשלתו ולמנות את דיין לשר הביטחון.

האווירה בארץ

נרגעה, וכאשר פרצו הקרבות הכריע צה"ל את אויביו במלחמת בזק, ובפעם

הראשונה אחרי חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה שוב שלטו יהודים בהר הבית

ובירושלים השלמה. רוב הישראלים הופתעו מגודל הניצחון ומהיקף השטחים

שנרכשו בימי ראש ממשלה שרק רצה להגן על הגבולות מבלי להסתבך במלחמה.

לוי אשכול לא האריך ימים אחרי הניצחון. מחלת הסרטן שלקה בה פגעה בכושר

עבודתו

וב- 26 בפברואר 1969 מת, לפני שהשלים את כהונתו.