וונצואלה - אין דומה לה
הבשורה שהנה כבר יוצאים לשליחות, הכניסה את כל המשפחה לאי וודאות מוחלטת. פתאום צריך לסגור כל-כך הרבה דברים בזמן קצר, להיפטר מרכוש מיותר שצברנו לאורך השנים, להיפרד מבני משפחה וחברים, ולדעת שהנה מעבר לפינה מחכים לנו חיים חדשים.

ניר, טלי, יעלי וירדן

אנו נמצאים מזה כשנתיים בעיר קראקס אשר בוונצואלה ומייצגים את המחלקה לחינוך יהודי-ציוני. יצאנו לשליחותנו עם שני ילדינו, כשהרגשנו שאנו בשלים למשימה. ידענו שמשימה שכזו יוצרת סחרור מערכות איש ומשפחתי, ולכן עלינו לדאוג להפוך את החוויה על כל קשייה ואתגריה לחוויה טובה.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה והחזרת השגרירים ששהו בונצואלה לישראל, הגענו לשליחותנו ולעבודתנו באיחור של חודשיים. היה עלינו לקפוץ למים עמוקים מייד עם הגעתנו ולהתחיל לעבוד. לא ידענו לדבר ספרדית ועדיין לא מצאנו דירה ומכונית. תוך כדי עבודה קשה ותמיכה מלאה מהשליחים הקיימים, בית הספר והקהילה, התחלנו לארגן את חיינו החדשים.

הקושי הגדול ביותר הוא מחסום השפה. השפה היא אבן דרך ראשונה ומרכזית גם ביכולת ההתמצאות ובסידורים הראשוניים. בלית ברירה נעזרנו בחברנו השליחים על מנת לחפש דירה, מכונית, רהיטים, פתיחת חשבון בנק, רכישת טלפונים ניידים, רישום הילדים לבית הספר, קניות ראשוניות ועוד.

הקושי השני בגודלו, הם כמובן הילדים – אם הילדים לא ישתלבו, הדבר יפגע בשליחות ואולי נאלץ לחזור הביתה. על מנת שהשליחות תצלח דרכה, צריך כל אחד מבני המשפחה, ללא יוצא מן הכלל, להשתלב וליהנות מהשהייה, שאם לא כך, הרי שהאחרים לא יוכלו לבצע עבודתם באופן יעיל ולהתרכז בעשייתם.

למזלנו הרב, המסגרת הבית ספרית, וגמישותם הרבה של ילדינו (בני שנתיים וחצי וחמש), אפשרה להם להשתלב כמעט באופן מיידי, ואפילו מהר מאיתנו, במערכת החברתית הלימודית והקהילתית. תוך זמן לא רב הם דיברו את השפה דבר שאפשר לנו להתפנות לעשייה החינוכית שלשמה הגענו. כל אחת מהמהמורות אותן חווינו בדרכנו, והיו רבות כאלה, חיזקה אותנו ותרמה ליציבות בה אנו נמצאים כיום.

הקהילה היהודית בוונצואלה מונה כ- 12,000 איש, על פי רישומים לא מדויקים. חברי נם אנשים נחמדים וחמים מאד.הקהילה מוגדרת כאורתודוכסית, אך יודעת לשלב בין החיים החילוניים והדת בצורה טבעית למדי, כשכל אחד בה חי את המסורת היהודית על פי דרכו ואמונתו. בקהילה יוצאי ספרדו ואשכנז כשהפרדה זו מורגשת רק בבתי הכנסת ולא בחיי היום יום הכוללים לימודים וארועים משותפים. גודל הקהילה ותרבות השיח הנהוג יוצר שיתוף פעולה יוצא מן הכלל על ידי כל מנהיגי ורבני הקהילה.

חיי הקהילה מתרכזים ב'היברייקה' - המרכז שבו נמצאים בית הספר, גן הילדים, פעילויות ספורט, תרבות, אולם אירועים, בנק, תנועות הנוער, מסעדות ועוד. בית הספר המרכזי של הקהילה 'הרצל-ביאליק' קיים מזה 61 שנים, וקולט לתוכו את מרבית ילדי הקהילה מגיל שנה ועד גיל 18. בבית הספר לומדים החל מהשעה שבע בבוקר ועד השעה שלוש וחצי אחר הצהריים ולאחר מכן מקיים בית הספר חינוך משלים וחוגי המשך למעוניינים בכך.

בבית הספר נבחנים התלמידים לקראת בחינות הגמר של משרד החינוך הממשלתי במקצועות הכלליים, ובנוסף לכך מתקיימים במקביל לימודי המחלקה ליהדות במקצועות העברית, היסטוריה יהודית, תנ"ך ותפילה - בכל שכבות הגיל במסגרת המערכת ובהיקף שעות גדול. השפה העברית נלמדת בבית הספר החל מכיתות הגן ובכל שכבות הגיל, ויש לה מקום של כבוד והרבה הערכה מצד ההורים, הצוות וההנהלה. כמובן שישנו קושי מתמיד ללמד את השפה בכיתות הטרוגניות שבהן תלמידים ברמה שונה. אשתי טלי, מלמדת בכיתות בית הספר היסודי על פי תוכנית הלימודים של תל-עם, ואני מלמד בכיתות התיכון על פי תוכניות הלימודים שכתב צוות העברית בבית הספר.

האתגר ללמד עברית כשפה שלישית (אחרי ספרדית ואנגלית) בכיתות הטרוגניות מביא אותנו להשתמש באמצעי לימוד חדשניים ומגוונים כגון עבודה בזוגות וקבוצות קטנות, חוברות עבודה, דפי עבודה ודפי אולפן, חדר מחשבים, חדר חכם, משחקים, פלקטים, ואמצעי המחשה כגון סרטים, מוזיקה, וידאו קליפים, פרסומות, עיתונים ועוד, וכל זאת על מנת ליצור עניין. בסוף כיתה י' נשלחים כל התלמידים לשלושה חודשים לסיור לימודי בישראל בשיתוף החוויה הישראלית, דבר המשאיר את חותמו על כל אחד מהם. כידוע המצב הפוליטי והביטחוני בוונצואלה לא קל, אך הוא אינו מפריע לנו לבצע את עבודת הקודש שלשמה הגענו. בכל יום אנו חשים כמה שליחותנו כאן חשובה.

עם סיום עבודתנו הפורמאלית , אנו וילדנו משתלבים בחיי הקהילה ותורמים מזמננו בכל אשר משגת ידנו. השליחות כידוע היא עבודה של 24 שעות ביממה למען הקהילהועוד 24 שעות ביום של סיפוק עילאי למען עצמנו.

בברכת שנה טובה,
ניר גמליאל, שליח חינוך בקראקס, ונצואלה