דרושה: סיכה

עומר רבין , שליח נצ "ר הטרי לקייפטאון דרום -אפריקה מנסה להבין איך מפוצצים בועה גדולה ומפריח כמה בועות סבון בדרך ...

משמאל, הר השולחן – אחד המראות הכי מדהימים בעולם. הר שטוח ומדהים מכוסה עננים שמטפסים עליו, מכסים אותו כמו מפה יפהפיה ונשפכים ממנו לעבר העיר. מצדדיו, קו אופק מדהים של הרים אפריקאיים "אורגינל", ובאמצע אוקיינוס כחול, צלול ורחב - כזה שאחריו יש רק קוטב, רחוק רחוק. את הבוקר הם פותחים בצלילה וגלישה במים, בשקיעה צועדים יד ביד לאור שקיעה מדהימה אל תוך אוקיינוס לא נגמר תחום בין נוף עוצר נשימה. באמצע יש גם ארוחות פאר במסעדות תמורת 60 ראנד ( 28 שקלים), קניות של בגדי מעצבים יוקרתיים בערך באותו המחיר, מסלולי טיול לא נגמרים, אורך חיים מערבי, תשתיות מדהימות ותרבות תוססת. עכשיו לך תנסה למכור להם בתוך המציאות הזו את ישראל...

לך תחפש את הסיכה הזאת, הקטנה, הדוקרת והאיכותית שתגרום להם לעזוב את גן העדן הזה (גם אם הוא בהרבה מדי מובנים גן עדן של שוטים) ולעבור לישראל. לקחת את החפצים ולהגר למדינה שבה כל העושר שלהם לא שווה כלום, שבה בשביל כוס קפה ב"ארומה" הם יצטרכו להיפרד ממה שהם משלמים על פילה מיניון, שבשביל חניה בחניון במרכז תל אביב לשעתיים הם יצטרכו להיפרד מסכום שפה מאפשר להם לקנות כרטיס למופע הג'אז הכי איכותי ואקסלוסיבי שיש.

לך תראה להם תמונה של ים המלח, כשבמרחק חצי שעה מהבית שלהם מתחבא ה"שפיץ" של היבשת שבו הם מתמזגים לא עם אוקיינוס אחד אלא. עם שניים. לך תדבר איתם על הישגים בספורט כשכל המדינה כבר לובשת חג ומצחצחת כל פינה בדרך לאירוח גביע העולם בכדורגל בשנת 2010 לך תדבר איתם על ערבות הדדית ועם אחד כשהם עצמם נולדו לתוך השינוי המדהים של הדמוקרטיה החופשית של נפילת שלטון האפרטהייד, ביטוי חזק כל כך לדו קיום למרות כל ה"צליעות" שבדרך. לך תנסה ללמד אותם שפה חדשה כשיש להם 11 שפות רשמיות – ובעיקר, לך תגרום להם בכלל להקשיב למילה ממה שיש לך להגיד כשמולך בתחרות ניצבים כל המראות והפיתויים הללו.

דרום אפריקה, ובעיקר קייפטאון היפהפייה, היא בועה גדולה שבמרכזה ניצבת בגאון הקהילה היהודית. קהילה מאוחדת (כמעט), יציבה, עשירה, מבוססת וחמה שמצויה במאבק מתמיד על הזהות וההישרדות שלה. קהילה שהעם היושב בציון יקר לליבה מאוד – אבל ממש כמוהו יקר להם גם אורח החיים שלהם: זה שמאפשר להם במחיר של דירונת קטנה ברעננה לרכוש בית ב"קאמפס ביי" עם הר חצי-פרטי מאחוריהם וחוף חצי-פרטי מלפניהם (בלי חלילה לשכוח את הבריכה באמצע). הירידה בתחושת הביטחון והתרבות מעשי הפשיעה מצד הרוב הכל כך גדול ש"אין לו" ושהדמוקרטיה לא מנחמת אותו – לא משכנעת אותם. קל, כנראה, לעצום את העיניים או לפחות להזיז אותם כשברקע יש נוף כל כך יפה ותרבות כל כך עשירה.

ובכל זאת, מתחת לפני השטח, משהו מתחיל לקרות: בשלושת החודשים האחרונים נפתחו כאן בדרום היבשת השחורה לא פחות מ 340- (!) תיקי עליה – יותר מפי 10 מהתקופה המקבילה בשנה שעברה. שליחי העליה עמוסים, וגם אנחנו השליחים הצעירים לא יכולים להתעלם מאווירת המשבר בקהילה, זו שמחייבת את כולם לנקוט עמדה ולהחליט מה יותר "יהודי" – להביא את הדיבורים על ציונות לידי מעשה ולעלות על המטוס הכחול-לבן, או להישאר כאן ולהיאחז בכל הכוח במה שנשאר מהקהילה היהודית המפוארת שנאבקת עכשיו על זהותה ובעיקר על קיומה.

אפשר להיות ציני (זה גם די כיף, תודו!), אבל העובדות מדברות בעד עצמן: גם במקום שבו העיניים כמעט ולא יכולות להכיל את היופי – הלב כמעט ולא יכול להכיל את המרחק. העבודה המדהימה של משלחת הסוכנות בדרום אפריקה, שאני שמח וגאה להשתייך אליה בשבועות האחרונים, מצליחה למלא מטוסים שלמים בעולים מכל הגילאים ולהפוך את ישראל לבית ולאלטרנטיבה בכל גיל. בבתי הספר, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת – בכל מקום אפשר להרגיש את השינוי (גם אם כאן, בקייפטאון, כמו כל דבר, הכל קורה הרבה יותר לאט). הבועה עוד חיה, קיימת ובועטת אבל סדקים ראשונים של סימני שאלה מצליחים להתרומם מעל להר השולחן ולחלחל פנימה כשהם שולחים משפחות למודיעין ולרעננה וצעירים לתכניות ישראל בקריית מוריה המוכרת והאהובה.

ואני? אני עוד מחפש את הסיכה. מחפש אותה ויכול להעיד בלב שלם שגם אל מול הנופים המפתים ואורח החיים המדהים אין לי ספק איפה הבית שלי ואיפה אני רוצה להיות ולחיות. עכשיו, נשאר רק לנסות לתרגם את התחושה הזאת למסר ברור ולפעולות מעניינות שיצליחו להסיר את הכיסוי מעיניהם של הצעירים האיכותיים כאן בעיר הזו – וכשמדובר במדינה עם 11 שפות רשמיות, התרגום כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם הוא לא פשוט בכלל...

ערב משלחת דרא"פ בקייפטאון: בועז פלד (דרבן), עומר רבין (נצ"ר קייפטאון) וערן שטרנברג (בני עקיבא יוהנסבורג)